מי אני ושאר שאלות קיומיות

יום שישי, 5 בדצמבר 2014

TAKE A NOTE // מפגש עם נעם בלומנטל

את סדרת המפגשים עם מעצבים יזמתי בעקבות החיפוש אחר המקום של היצירה בהקשר הרחב יותר של החיים. בין אם חייו של המעצב, ובין אם חיי זה שעומד לחיות בתוך יצירתו, והתקופה בה אנו חיים.

האומנות שבתוכה אנו חיים. היטיב לתאר נייג'ל קיפלינג.

רכבות-תחתיות: בכל פעם שאני עולה במדרגות הנעות המובילות מהרכבת התחתית, בעיר כזו או אחרת, בחזרה אל העולם החיצון, יש את הרגע הזה בו פתאום מגיח משב של רוח. יש משהו ברגע הזה שממלא אותי בהרגשה של חופש מוחלט. והחיוך שלי פשוט מתפרץ החוצה, בלי שליטה.

נעם בלומנטל, בעלת המותג NOTE, מקבלת השראה ממסע-מדרגות-נעות בכיוון ההפוך. וזה מה שהיה לה להגיד על "השאלון" שלי.

מי שהייתי פעם-מי שאני היום: פורים. אצלנו בבית. תהליכי יצירה במיטבם – אמא שלי הייתה תופרת את התחפושות לאחים שלי ולי. היינו חושבים ביחד על רעיונות, מחפשים את הבדים המתאימים, מודדים, מתכננים, תופרים בעצמנו. הייתי מחכה בחוסר סבלנות לראות כבר את התוצר הסופי. והסיפוק מיצירה של משהו שעשינו לבד, ושאין לאף אחד אחר, היה אדיר.

ציטוט להשראה: Let It Be. מקועקע לי על היד. אמור לעזור לי להירגע. אז אמור.

לא עוזבת את העיר: חיי בשנים האחרונות מתרכזים ברדיוס די קטן בדרום תל אביב – שוק לוינסקי, שם אני גרה עם בן-זוגי <---> מתחם נוגה ביפו, שם נמצא הסטודיו שלי בשנתיים האחרונות (אני חולקת אותו עם מעצבת התכשיטים eF – efrat ezuz). אני עוברת מנקודה א' לנקודה ב', דרך כל אנשי המקצוע שבדרך, על האופניים האהובים שלי. אם תראו אופניים מתנודדים תחת שפע של בגדים או גלילי-בד, אל תשכחו לנופף לי לשלום. 


מעוררי-ההשראה היומיומיים: יש את הרגע הזה שאת עומדת בקצה של גרם מדרגות נעות בכניסה לתחנת רכבת תחתית באירופה וזה כל כך ארוך ואת יורדת ויורדת ויורדת  ועוד שניה תצאי משם במקום אחר לגמרי, זה גרם לי לחשוב על מעברים בין פנים וחוץ, יום ולילה וחום וקור ועל תנועה במרחב עירוני סואן, ובמרחב הפרטי שבין הגוף לבגד. אלה הרעיונות שמאחורי קולקציית החורף שלי. 



וחוץ מזה, חומר הגלם שלי הוא תמיד השראה. אני לא מפסיקה להתרגש מהבד, מהמשקל שלו, הנפילה, הטקסטורות ואני בחיפוש מתמיד אחרי טכניקות חדשות של עבודה עם הבדים. צובעת, רוקמת, מדפיסה.

השעה הזו ביום: אני חושבת שאני טיפוס של ערב. האפקטיביות שלי בשיאה בשעות חמש וחצי לתשע, בסטודיו.

מחוץ לאיזור הזמן: אני בדרך כלל מגיעה לסטודיו בסביבות עשר בבוקר כי לוקח לי כמעט שעתיים לצאת מהבית, ובין לבין אני בדרך כלל מנסה להספיק יותר ממה שאפשר, ומתאכזבת מעצמי על כך שאני לא מספיקה כלום.


אם-לא-אז: למדתי וידאו וקולנוע והתעסקתי בזה כמה שנים וגם התחלתי להיכנס לתחום של עיצוב תפאורה ותלבושות. ויש לי הרגשה שיום אחד אני אתגלגל הלאה גם ממה שאני עושה עכשיו, אבל אין לי צורך להגדיר את זה כתחום אחר. אני חושבת שהתחום שלי הוא רחב באופן כזה שיכול לגעת בהמון מקומות.  כרגע אני מאוד אוהבת מה שאני עושה ולא יכולה להעלות על דעתי משהו אחר.


השמיים-הם-הגבול: הייתי מאוד רוצה למצוא את עצמי ביותר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים, ויש לי איזה חלום שיהיה לי סטודיו ענק משותף עם מעצבים מתחומים שונים, כמו טקסטיל וצורפות ונעליים ותעשייתי, ושנעשה פרויקטים משותפים. בשביל זה אני לא צריכה "לחלום". אני צריכה פשוט ללמוד קצת איך לשחרר, איך עובדים עם אנשים אחרים, ומי הם האנשים הנכונים עבורי לעבוד איתם. אחד כבר יש לי. 

יום שני, 17 בנובמבר 2014

האדם מחפש משמעות// מפגש עם נתלי רוגל, NAME ME

את סדרת המפגשים עם מעצבים יזמתי בעקבות החיפוש אחר המקום של היצירה בהקשר הרחב יותר של החיים. בין אם חייו של המעצב, ובין אם חיי זה שעומד לחיות בתוך יצירתו, והתקופה בה אנו חיים.

האומנות שבתוכה אנו חיים. היטיב לתאר נייג'ל קיפלינג
התבגרות: מובילה אדם, יש לדייק – אותי, מובילה אותי לחיפוש אחר הפשטות. לקום בבוקר, לגשת לארון ולא לתהות "מי אני רוצה להיות היום?" מכיוון שאני אותה אני בכל יום. ולהאמין שה"אני" הזו, היא יופי של אדם להיות "הוא".
ככה יצא גם שתכשיטים הפכו מאמצעי ביטוי צעקני, למעין מזכרות נישאות אישיות, מלאות משמעות. כאלה שהיד יכולה להישלח אליהם בהיסח הדעת ולהגניב איזה ליטוף באמצע היום כשמושאי הזיכרון נמצאים במקומות רחוקים יותר.


וככה הכרתי את התכשיטים של נתלי רוגל, בעלת המותג NAME ME
וככה היא בחרה לענות על "השאלון" שלי.

  • זו ילדותי. בשניה: מנערת קצת את ההדחקות, מתמודדת באומץ על השאלה הקשה ביותר שיכולת לשאול אותי. אני מגיעה מבית שבו מלאכת-יד היא חלק מהעברה בין-דורית, עם סבתא שהייתה תופרת ואמא שהייתה מורה למלאכה. ניצוץ העשייה שלי הוצת כשראיתי איזה פריט שאהבתי, ורציתי לעשות גם, אבל להפוך אותו ליפה יותר.

לאמא(גם שלי. וגם לאמהות באשר הן)

  • ציטוט מעורר-השראה: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" <ד"ר סוס>
מכאן.

  • בהסתכלות רחבה אל מול רוח התקופה: טבעות חותם הן אמנם עניין של סגנון אישי. מעבר לכך, התכשיטים שלי מייצרים רגש. הם מגיעים ממקום מאד אישי, ומקבלים את הנגיעה שלי. על כן החיבור אליהם הוא על-תקופתי-תרבותי-גילאי. 


תכשיטים של NAME ME// נמצאים מעל לזמן. 

  • המקום בו הדברים קורים: יש לי סטודיו לבן נקי ומואר בהוד השרון שמשמש כתצוגה בלבד וחדר עבודה מלוכלך, מבורדק מלא בדפים, שרטוטים, חומר הברקה שמרוח על הרצפה ושבבי מתכת בכל עבר.


חדר העבודה שלי. ניקיתי.
  • מי-שיש-לו-עיניים-פקוחות (יום יום ממלא השראה): כמעט כל דבר מעורר בי השראה, החל מתמונה שאני רואה וכלה בקריאת הבעת הפנים והסאב-טקסט של הלקוחות שלי. אני מתחילה קודם כל בתכנון החריטה ורק אחר כך מתחילה לחשוב על מה מתחשק לי לחרוט. הפוכה שכזו.


  • סיפור-פריט: התחלתי בעבודה על קולקציית טבעות אירוסין ונישואין וחשבתי על משהו שהוא הכי לא קונבנציונאלי, טבעת שאין מצב שמי שתקבל אותה לא תעוף ממנה לכוכבים. זה מה שיצא. 


  • ואפרופו כוכבים: אני טיפוס של לילה. מכיוון שאני אמא לשתי זאטוטות בנות 3, שעות העבודה הכי פרודוקטיביות שלי הן מ-22:00 בלילה ועד 3:00. המשמעות, אני ישנה 3 שעות בלילה.


איור של קתרין וולץ-שטיין. מכאן
  • אם-לא-אז: אם לא הייתי צורפת? הייתי בוחרת בכל מקרה בעבודה מול אנשים , הייתי מעבירה סדנאות של משהו (לא יודעת של מה). אני מאוד אוהבת להדריך, להרצות, להעביר ידע. כאלה.


  • השמיים-הם-הגבול: אם היה באמת ג'יני-קריירה-מגשים-משאלה-אחת, מה הייתי מבקשת ממנו? יותר שעות ביממה. 

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

ככה אני כותבת1: קשר עין-יד

* מאחורי הקלעים: הרשומה הזו נבטה כשניצבתי (שוב) אל מול הפער בין הקלות בה אני כותבת עבור אחרים, לבין הקושי שמתגלע בכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו עבור הבלוג האהוב הזה שלי.
אני כותבת כדי לגלות את מה שאני כבר יודעת. מעורר תהיות לגבי מידת הידיעה. אולי לא ידיעה, אלא יותר כמו - השראה, היכן את?
[התמונה מהבלוג the Cultural Cat]
  • סיכום-ילדות: שעות של בהיה וחריש עמוק בספריה. כלומר, מתצפתת וכותבת.
בהיה. שמאל: עבודה של הצלמת Amy Scheepers | ימין: מהבלוג a House in the Hills
  • תצפיות1: ובכל פעם שאני רוצה לכתוב, אני מתגעגעת לשולחן הכתיבה שלי, ליד החלון. עם הנוף של האקליפטוס הגבוה והציפורים.
ציפורים אין ספור. עבודה של המעצב הגרפי Brandon Nickerson
  • תצפיות2: כשהייתי ילדה, רציתי להיות ארכיאולוגית. הנקבוביות מתמלאות בעפר, הזיעה ניגרת בוץ-חרסית, ומתחת לציפורניים מצטברת שכבה של היסטוריה.
  • תצפיות3: תיכון. מגמת ביולוגיה. ביוטופ בנושא נמלים. צופה בהן שעות. מפנקת אותן מידי פעם בגרגרי סוכר.

מחברת שעיצבה המאיירת Heidi Burton בהשראת הרוקי מורקמי
  • תצפיות4: במהלך התואר השני, המחקר שלי היה מחקר תצפיתני. הייתי מלטפת את העכברים "שלי" במשך שבוע, מרגילה אותם למגע ולריח שלי, ואז צופה בהם לומדים כל מיני דברים.
  • תצפיות5: אם לא כתיבה אז צפרות. לשבת מרוחקת, ספונה תחת איזו סככה מגוננת, עם משקפת. מעטים הם הסיכויים שהציפור תתקרב אליי. גם האפשרות ההפוכה אינה סבירה. ורק כבוד הדדי שורה ביננו. וככה, ימים על גבי ימים.

מצופרות. שמאל למעלה: הגרסה המקומית של co.co.collective collection  | תיק גב של Herschel | שמלת ציפורים על לאורה ביילי | שעון ציפור | חולצת-טי מתחת לג'קט אפור | קימונו פוגש טריינינג בצבע שמנת. כש-ZARA רוצים, הם ממש יכולים | צמד פלמינגו'ס על המעצבת הרוסיה VIKA GAZINSKAYA | נעלי TOMS מצוירות ביד | ספק-קימונו

"ואולי באמת השתנו כמה דברים בטבע המציאות, מאחר ובעודם אוכלים, בפעם הראשונה בהיסטוריה החל זמיר לשיר בכיכר ברקלי. איש לא שמע אותו מעל לרעש התנועה. אך הוא היה שם. בהחלט" <בשורות טובות/ ניל גאימן וטרי פראצ'ט>
פילוסופיית סיכום: כל מה שצריך הוא לשמוע ציפור עם ציוץ אחד מדבק [התמונה מכאן]


יום שבת, 20 בספטמבר 2014

בפשטות

"לוח הצבעים של היום היה פשוט, ראשוני: השמש הייתה לבנה, השמיים כחולים, והכביש, שנסלל לא מזמן, שחור". 
<התעורר אדוני / ג'ונתן איימס>

> בפשטות: ג'ינס וחולצת-טי.

> האמנם?

> מקורות היסטוריים: בימיי כתיכוניסטית בעלת שאיפות, הניב התסכול מאי-מציאת החולצה המושלמת את התובנה - אני אצור אותן לבד. העדר כישרון או חומרי גלם לא עצרו אותי. חמסתי שתי חולצות-טי לבנות מאבא, גזרתי אותן בזוג מספרי-קצבים קהות, ועל התוצאה ציירתי בחבילת טושים את (1) הילד הזה הוא אני, ו-(2) קבוצת ילדים בעלי שיוכים אתניים שונים. סיימתי מאוהבת ולבשתי אותן עד שהתפוררו (הציורים לא ירדו עד יומן האחרון).

> מקורות היסטוריים2: החיפוש אחר חולצת-הטי האולטימטיבית (או, יצירת אוסף החולצות האולטימטיבי) פיטם את הארון שלי בלא מעט הצהרות תמוהות, ועוד יותר מכך - חולצות "ליד" (כלומר, כמעט זה, אבל לא בדיוק) למכביר.

> קריטריונים לחולצת-טי מוצלחת:


בעלות מסר - כי לרושם ראשוני יש 15 שניות. אפשר לעזור קצת לסביבה לנצל את 15 השניות האלה כדי להכיר את ה"אני-הפנימי" שלך טוב יותר.
MORE ISSUES THAN VOGUE | GEEK | WORD | YOU MAY SAY I'M A DREAMER | YOU ARE PART OF SOMETHING BEAUTIFUL | COFFEE BOOKS & RAIN



צא לנוף אך אל תקטוף - הבוטניות. אם אופנה היא "אומנות שאתה חי בתוכה" (השטן לובשת פראדה) - אזי שיצירות טבע דומם, מצוירות או מצולמות, הן דבר שיש לאמצו בחום למלתחה.
משמאל למעלה ועם כיוון השעון: הדפס טרופי בעיצוב MAARTEN VAN DER HORST | במבי בוהה מתוך קולקציית Isabel Marant Etoile | עוד הדפס טרופי. הפעם של AMI ALEXANDRE MATTIUSSI | ורד לבן גדול | ואזה יפה עם פרחים שיהיה נעים להסתכל, של PAUL SMITH | פנורמה בשחור לבן פוגשת ורדרד של DRIES VAN NOTEN

המפוספסות. bare necessities.
משמאל למעלה ובכיוון השעון: מפוספסת בשילוב אפור. דאבל בייסיק | פסים לכאן ולכאן |  מפוספסת בעדינות של STEVEN ALAN | גם מהוהה-בכוונה וגם מפוספסת של RAG & BONE | מפוספסת מתלמדת מהאתר ה-הו-כה-קולי COOLS | פסים ספורדיים בחולצת-טי ארוגה של ACE & JIG. שלמות.

> מבשרת שחר של יום חדש: חולצת-הטי של "נונה אלגה" (הישר מהמגירות הסודיות שבחנות).
זוכה לשאת את הלפיד בגלל ש- (א) יש לה בד נעים כל כך שמותיר את הסביבה בטמפרטורה פריזאית תמידית, (ב) הדוגמה של הבד, הנקודות, נראית נפלא גם אחרי כביסות מרובות וגם אחרי יום *כיף עם הילדים (*כיף=הידד! כמה נחמד למרוח על אמא דברים. בכיף שלהם), (ג) המחשוף המדויק, ו- (ד) השרוולים השומרים על מרחק מכבד מהזרוע.

תנאי צילום: יום סידורים >> ארוחת צהריים של הילדים (פסטה ודגים שמנשנשים עם הידיים) >> קרב ה"לכו לישון כבר" הרגיל (הורים 1: ילדים 0. במקרה דנן בלבד). והיא בכל זאת גורמת לי לחייך. בפשטות.


יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

על שרכים ואשליות חיוביות

"עצים הם האשליה האחת החיובית שעוד אפשר להיאחז בה, בזמן שכל שאר הדברים עולים בלהבות"
<התעורר, אדוני/ ג'ונתן איימס>

מכאן

> או בכלל צמחים. או שרכים.

> זווית אישית: אי שם בילדות, אבא שלי היה מגדל בבית ג'ונגל קטן של שרכים בתוך עציצי נחושת שנבחרו בקפידה. הוא היה מטפח אותם באהבה, מנקה את עליהם המרובים, מעניק להם תספורות לפי הצורך. והשרכים? גמלו לו בהתאמה בצמיחה מרשימה.
שנים אחר כך, אני עזבתי את הבית. השרכים - מסיבותיהם שלהם - גם.
אבא שלי החל לטפל באותה מסירות אין קץ בעציץ סחלב מינימליסטי שקיבל במתנה.
ההשקיה הייתה מדודה, אור השמש היה מחושב, אפילו ניקוי העלים השבועי התבצע באהבה.
הרומן נקטע כאשר יום אחד נכנסה אל תוך האידיליה 
אמא שלי: "מה אתה עושה???"
אבא שלי: "משקה את העציץ. תראי כמה יפה הוא משגשג כאן. כבר הרבה זמן לא הייתה לי כזו הצלחה עם עציצים"
אמא שלי: "אבל הוא מלאכותי!"
<רעש ניפוץ אשליות. מטאטא דמיוני אוסף את השברים>

> זווית אישית2 - אני כל כך נוראית בגידול צמחים מכל סוג שהוא (מורידה את הכובע בפני המרווה המסכנה שמתעקשת לצמוח אצלי באדנית).
> פיתחתי אג'נדה שצמחים ופרחים יפים יותר כשהם מצליחים למרות הכל לשרוד עוד שנה, כשהם משתייכים לקטגוריית גידולי הבעל* 
* בעל - או כזה, או זה המכונה גם "בן הזוג".

שרכים ושימור אשליות חיוביות:

דברים שאפשר לעשות עם שרכים: 1. ללמוד עליהם | 2. למצות מהות ולשאת אותה איתך | 3. כנ"ל | 4. ליצור מהם כר לאשליות חיוביות קסומות אפילו יותר.
דברים שאני רוצה לעשות עם שרכים: 1. תיק של School Yard. מקור בלתי ידוע | 2. מכאן | 3. מכאן | 4. סדרה שלמה שכזו של קרטיס | 5.סטלה מקרטני | הזווית המקומית - שלומית אופיר המוכשרת להפליא. 

הייתי כותבת משהו על סופם של אלו החיים באשליות, אבל כנראה שאלו דברים שרק המרווה יודעת.

מכאן




יום שני, 18 באוגוסט 2014

קיץ אינסופי

“זו הייתה גדר מוצקת, בלתי עבירה, של שיחים ירוקים ומטופחים, ואדם הכיר אותה כל חייו. מאחוריה נפרשו שדות פתוחים, שלוליות בוץ נהדרות, פירות לא בשלים, ובעלי עצי פרי רגזניים אך איטיים, וקרקסים, ונהרות, וחומות ועצים שניתן לטפס עליהם…משהו אמר לו שמשהו קרב לקיצו. לא העולם, בדיוק. רק הקיץ” <בשורות טובות/ ניל גאימן וטרי פראצ’ט>
קיץ נצחי. במרחק נגיעה. ב-ETSY.

המשימה: לחיות בקיץ נצחי.

הכללים:

> על השמלה לשמור על מרחק שלא יהיה קטן מ-5 ס”מ מגוף הלובשת.
טל בק. קולקציית קיץ 2014. צילום: גולי כהן

החיים ע”פ פזית קידר נראים כמו החיים הראויים לחיותם. קולקציית קיץ 2014. שווה לבקר גם באגף התכשיטים

> על התיק לשקול פחות ממשקל דירת חדר וחצי <אם החיים הם פשרה – אפשר גם ללכת על תיק שנראה קליל, לחילופין>.

תיק-גב של לידיה רנר. הצבעים עושים קריר בחוץ וחמים בפנים.

> על החולצות שלך לדבר במקומך. במסרים. קצרים.

מכאן

> כל תכשיט שייענד יכוון להכרה בקיומו של קיץ נצחי. בין אם בחומרים מהם הוא עשוי (עם עדיפות לחבלים ולמתנות מהים) ובין אם בהיותו בעל מאפיינים פיזיקליים מופלאים (עדיפות למאריכי צוואר נטולי משקל וחיכוך).

הקיץ הזה בו סתם שכבת על החול. יוצרת פרוזה לא-כתובה אצלך בראש. שרשרת של SEW A SONG.

עגילים מקומיים. יוצרים לך פסקול חרישי ליד האוזן. עיצוב של KNOBBLY.

> הפסקול חייב להיות מתרפק, עם נטיה מובהקת לשכבת אבק קלה.



יום שישי, 15 באוגוסט 2014

לצאת לטיול זה קצת כמו ללכת לאיבוד

לצאת לטיול זה קצת כמו ללכת לאיבוד

כשהייתי קטנה הייתי יוצאת לטיולים ארוכים עם סבתא שלי.

בזמן הזה, עד שהאוכל איכשהוא היה מכין את עצמו, היינו הולכות לאיבוד.

אני הייתי מנווטת באמצעים היחידים שעמדו אז לרשותי, האינסטינקטים הראשוניים ביותר.

תמיד היינו עוברות ליד אנשים מעניינים. תמיד הם רצו לדבר איתנו קצת. או סתם לנפנף לשלום. תמיד היו שם ריחות מצוינים. ותמיד היינו מסיימות במגדל המים שמעל הבית שלה.


רשימת הדברים שאותם אני אוהבת לעשות בטיולים:
> להתכונן אליהם. השקעה זמן בתכנון האטת-הזמן היא אחת מהמוצדקות ביותר שבהן (השקעה מוצדקת נוספת: ללמד את הילדים לאהוב טיולים).
שלא תגיעי למקום חדש בלי רעיון. ולהיפך.

> לזהות פרחים ובעלי חיים שאני מכירה.
> לדעת גם איזו אגדה עליהם.
> להכיר פרחים ובעלי חיים חדשים.
מגדיר של הכל. וגם מצולם כל כך משעשע.


> לצלם (יעיל במיוחד במקרים בהם שכחתי להביא מגדיר. יעיל גם כמזכרת אח”כ).
ביי-ביי צילומי-מדרכה-תוך-כדי-הליכה. אני חותרת למעלה.

טיולים - רשימת ציוד נדרשת והכרחית:

מה שזה לא יהיה שתבחרי לקחת איתך, תמיד כדאי שהתוצאה תראה כמו הקטלוג של PARC BOUTIQUE

ימין: כדאי לזכור מה המטרה של כל זה. חולצה של מגזין HOLIDAY (קליק על התמונה)שמאל: טימברלנד. מותג שמבין דבר או שניים בטיולים. חולצת הג’ינס המושלמת לנשים נמצאה שם (תמונה באדיבות יח”צ)

להצטייד בנעליים נוחות והרבה מוראל. התרוממות הנפש מובטחת עם הנעליים האלה של SANTONI

מחצית מהתיקים כאן הם תיקי טיולים רשמיים. המחצית השניה אומרת: “אוי, כאילו זה באמת משנה!”
משמאל – תיק של Herschel Supply Co. תיק-תיק.
מימין – תיק של THISISPAPER. תיק-תק.
בבסיס נמצאת הגישה.