מי אני ושאר שאלות קיומיות

יום ראשון, 28 ביולי 2013

נושא, נשוא, מושא

>> "חשבתי על המופע שלי. 
בכל פעם שעולה לי רעיון ממש טוב אני כותבת אותו ביומן שלי לפני שהוא נעלם לי מהראש.
ואתה יודע מה הבנתי פתאום, ממש אתמול?
שלכל המופעים הממש-מפילים יש בהם משהו שונה, אתה מבין. כמו איזו סימן-חתימה.
וחשבתי על זה ששלי יכול להיות "הריחוק".
לתת להם מספיק כדי להרגיש רעבים, אבל תמיד לעזוב אותם לפני איזה משהו נוסף". 
<רוקסי הארט, אישה שלא ממש יכולה לדבר על ריחוק. "שיקגו">

>> הנשים האלה, מושאי הערצתי. הן עטופות במין משהו כזה שהופך אותן מבודדת מהעולם, ובו בזמן - נגישות כל כך.


כל התמונות מכאן. תהיה קיומית: האם חייבת להיות גבעולית כדי להיות "הנשים האלה"?

>> מצטיינות מפורסמות: סופיה קופולה, שרלוט גיינזבורג.


גם התמונות האלה מכאן. נוט טו סלף: לתרגל מבט מהורהר ונוגה מול הראי.


>> מצטיינות מקומיות: ספי ארליך, אינה גוטמן.

>> פריטים מקדמי-ריחוק-נגיש:
** נעליים שטוחות
** תיק נונשלנטי
** בגדים שמלווים את הגוף בלי באמת לגעת בו
** תכשיטים מינימליסטיים. אבל עם משמעות
** מבט מהורהר


1. גרטרוד | 2. מכאן | 3. מכאן | 4. חיה מיכלסון-סמולרצ'יק | 5. LUCKY PEOPLE (אכן הם כאלה) | 6. תמר שלם | 7. מכאן | 8. + 9. אגס ותמר


>> "It won't do

to dream of caramel, 
to think of cinnamon"



<עם כל הכבוד לסוזן וגה, השיר הזה מתנגן בגלל שהופיע בסרט "על כלבים וחתולים" עם אומה ת'ורמן וג'אנין גרופלו. תמיד הרגשתי שאני קצת ג'אנין, שרוצה להיות אומה>

2 comments:

  1. אוי, תודה על האיזכור!
    ריחוק זה טוב בעיקר בקיץ. חם מדי להיצמד.

    השבמחק
    תשובות
    1. בכבוד ובשמחה :)
      בקיץ אני משתדלת מידי פעם ללבוש את חולצת הפסים שלי, זו עם השרוולים עד המרפק (הממש-לא-צמודה),
      ככה אני יכולה לספר לעצמי שאני בכלל באירופה.

      מחק