מי אני ושאר שאלות קיומיות

יום שישי, 5 בדצמבר 2014

TAKE A NOTE // מפגש עם נעם בלומנטל

את סדרת המפגשים עם מעצבים יזמתי בעקבות החיפוש אחר המקום של היצירה בהקשר הרחב יותר של החיים. בין אם חייו של המעצב, ובין אם חיי זה שעומד לחיות בתוך יצירתו, והתקופה בה אנו חיים.

האומנות שבתוכה אנו חיים. היטיב לתאר נייג'ל קיפלינג.

רכבות-תחתיות: בכל פעם שאני עולה במדרגות הנעות המובילות מהרכבת התחתית, בעיר כזו או אחרת, בחזרה אל העולם החיצון, יש את הרגע הזה בו פתאום מגיח משב של רוח. יש משהו ברגע הזה שממלא אותי בהרגשה של חופש מוחלט. והחיוך שלי פשוט מתפרץ החוצה, בלי שליטה.

נעם בלומנטל, בעלת המותג NOTE, מקבלת השראה ממסע-מדרגות-נעות בכיוון ההפוך. וזה מה שהיה לה להגיד על "השאלון" שלי.

מי שהייתי פעם-מי שאני היום: פורים. אצלנו בבית. תהליכי יצירה במיטבם – אמא שלי הייתה תופרת את התחפושות לאחים שלי ולי. היינו חושבים ביחד על רעיונות, מחפשים את הבדים המתאימים, מודדים, מתכננים, תופרים בעצמנו. הייתי מחכה בחוסר סבלנות לראות כבר את התוצר הסופי. והסיפוק מיצירה של משהו שעשינו לבד, ושאין לאף אחד אחר, היה אדיר.

ציטוט להשראה: Let It Be. מקועקע לי על היד. אמור לעזור לי להירגע. אז אמור.

לא עוזבת את העיר: חיי בשנים האחרונות מתרכזים ברדיוס די קטן בדרום תל אביב – שוק לוינסקי, שם אני גרה עם בן-זוגי <---> מתחם נוגה ביפו, שם נמצא הסטודיו שלי בשנתיים האחרונות (אני חולקת אותו עם מעצבת התכשיטים eF – efrat ezuz). אני עוברת מנקודה א' לנקודה ב', דרך כל אנשי המקצוע שבדרך, על האופניים האהובים שלי. אם תראו אופניים מתנודדים תחת שפע של בגדים או גלילי-בד, אל תשכחו לנופף לי לשלום. 


מעוררי-ההשראה היומיומיים: יש את הרגע הזה שאת עומדת בקצה של גרם מדרגות נעות בכניסה לתחנת רכבת תחתית באירופה וזה כל כך ארוך ואת יורדת ויורדת ויורדת  ועוד שניה תצאי משם במקום אחר לגמרי, זה גרם לי לחשוב על מעברים בין פנים וחוץ, יום ולילה וחום וקור ועל תנועה במרחב עירוני סואן, ובמרחב הפרטי שבין הגוף לבגד. אלה הרעיונות שמאחורי קולקציית החורף שלי. 



וחוץ מזה, חומר הגלם שלי הוא תמיד השראה. אני לא מפסיקה להתרגש מהבד, מהמשקל שלו, הנפילה, הטקסטורות ואני בחיפוש מתמיד אחרי טכניקות חדשות של עבודה עם הבדים. צובעת, רוקמת, מדפיסה.

השעה הזו ביום: אני חושבת שאני טיפוס של ערב. האפקטיביות שלי בשיאה בשעות חמש וחצי לתשע, בסטודיו.

מחוץ לאיזור הזמן: אני בדרך כלל מגיעה לסטודיו בסביבות עשר בבוקר כי לוקח לי כמעט שעתיים לצאת מהבית, ובין לבין אני בדרך כלל מנסה להספיק יותר ממה שאפשר, ומתאכזבת מעצמי על כך שאני לא מספיקה כלום.


אם-לא-אז: למדתי וידאו וקולנוע והתעסקתי בזה כמה שנים וגם התחלתי להיכנס לתחום של עיצוב תפאורה ותלבושות. ויש לי הרגשה שיום אחד אני אתגלגל הלאה גם ממה שאני עושה עכשיו, אבל אין לי צורך להגדיר את זה כתחום אחר. אני חושבת שהתחום שלי הוא רחב באופן כזה שיכול לגעת בהמון מקומות.  כרגע אני מאוד אוהבת מה שאני עושה ולא יכולה להעלות על דעתי משהו אחר.


השמיים-הם-הגבול: הייתי מאוד רוצה למצוא את עצמי ביותר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים, ויש לי איזה חלום שיהיה לי סטודיו ענק משותף עם מעצבים מתחומים שונים, כמו טקסטיל וצורפות ונעליים ותעשייתי, ושנעשה פרויקטים משותפים. בשביל זה אני לא צריכה "לחלום". אני צריכה פשוט ללמוד קצת איך לשחרר, איך עובדים עם אנשים אחרים, ומי הם האנשים הנכונים עבורי לעבוד איתם. אחד כבר יש לי. 

2 comments:

  1. וואו,
    כבר כמה ימים שרציתי לקרוא כבר את הפוסט הזה ולא יצא לי.
    הבחורה הזאת נשמעת כמו בן אדם קסום.
    הבגדים יפים מאוד. בכלל, כל האווירה בפוסט היא כאילו אני רואה את עצמי עולה במדרגות נעות לעבר היציאה מרכבת תחתית וקראת את הפוסט באייפון תוך כדי ואז באה הרוח.
    תודה רבה על רגע הבריחה מכאן.

    אוהבת,
    תכתבי לי כשאת בעיר!

    השבמחק
    תשובות
    1. ספי יקרה, בכל פעם שאני קוראת משהו שאת כותבת אני מרגישה בדיוק את אותו רגע בריחה.
      תודה רבה קולקטיבי גם על כך.
      אכתוב גם אכתוב.

      מחק